<h1>תלמיד הרמב"ן</h1>
<h2>דף כה:</h2>
[ת"ר החתן והשושבינין וכל בני חופה פטורין מן התפלה ומן התפילין וחייבין בקריאת שמע וכו' וכתב הבעל המאור ת"ר החתן וכו' [והרי"ף] כתב שתי הברייתות ולא הפריש ביניהם. והרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל הגיה עליו, אנו אין לנו אלא דברי הרב ז"ל שהביא שתי הברייתות והלכה כשתיהן [כחכמים]. וכולהו סבירא להו עוסק במצוה פטור מן המצוה, וחתן ושושבינין ובני חופה לאו עוסקין במצוה נינהו. והאי דפטירי מסוכה משום מצטער הוא, דאי לא חדו בהדי חתן כל שבעה מצטערים הן והחתן. ומשום הכי חייבין בכל המצות חוץ מאלו משום שכרות ובזיון דתפלין, ותפלה דקיימא לן שיכור אל יתפלל. והיינו דמקשי וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה, ואי עוסקין במצוה חשבינן להו היכי מקשינן, והא רב חסדא ורבה כי אתו לשבתא דרגלא בסוכות גנו ארקתא דפרת ואע"ג דמצו למגנא בסוכה ולמיזל לרגלא לפרקא לקיומי תרתי, אלא שמע מינה כדפרישנא. אבל קרית שמע אפשר דמכווני דעתייהו וקרו פסוק ראשון, ואין צריך לומר בשאר מצות שחייבין. הא חתן עצמו כונס את הבתולה לילה הראשון פטור בין מקרית שמע בין מתפלה ומכל המצות לקיים דברי ר' יוסי הגלילי. ולא פליגי הני רבנן עליה, מדלא מסיימינן בגמרא הכי.
<h2>דף כו.</h2>
הולכי דרכים ביום פטורין מן הסוכה ביום. משמע דאפילו בחולו של מועד גופיה אם יצטרך לצאת לדרך יוצא, דתשבו כעין תדורו אמר רחמנא. וחייבין בלילה. תוספת. משמע נמי דוקא כשבאין בלילה ביישוב. אבל אם לן בדרך או בכפר במקום שאין שם ישוב ואין לו לעשות שם דירה פטור אף בלילה, מטעמא נמי דתשבו כעין תדורו. הולכי לדבר מצוה. כגון ללמוד תורה או להקביל פני רבו. פטורין בין ביום בין בלילה. פירש רש"י ז"ל ואע"פ שאין הולכין אלא ביום, משום דטרודין במחשבת המצוה ובתיקונה, ולכך פטורין. לשבתא דרגלא. שבת שלפני הרגל, שהיו דורשין מענינו של רגל. ארקתא. שפת הנהר. שלוחי מצוה. לפי שהלכו לשמוע הדרשה מפי ראש הישיבה. שומרי גנות ופרדסים. אינם זזים משם וכל השנה עומדים בבתים שם, פעמים בזו ופעמים בזו. אביי אמר תשבו כעין תדורו. כדרך שאדם דר בביתו כל השנה הזקיקתו תורה להניח דירתו ולדור בסוכה עם מטתו וכל תשמישיו ומצעותיו, וזה אינו יכול להביאם [שם] מפני הטורח. רבא אמר ליכא למיפטריה משום תשבו כעין תדורו, דכעין תדורו הוא, דהא כל השנה הוא עומד בבית ובאותן כלים שמשתמש באותן בתים כל השנה ישתמש בסוכה. אלא משום הכי פטורין שפירצה קוראה לגנב. משל הדיוט הוא. ואף כאן הגנב רואה אותו יושב בסוכה בלילה, והוא נכנס ואוכל פירות לרוח אחרת. מאי בינייהו איכא בינייהו דקא מנטר כריא דפירי. גליון. פירוש כרי של פירות שהוא תמיד לפניו ויכול לשומרו מתוך סוכתו ואין זו פרצה קוראה לגנב. לרבא ליכא, שהרי אף כשהוא יושב בסוכתו יכול לשומרם. לאביי איכא. כך הוא הפירוש הנכון. אפילו חש בראשו. משום דכתיב תשבו כעין תדורו. ואם היה לו זה החולי כל השנה לא היה יושב בביתו אלא למקום שירצה יאכל וישתה ויישן תחת האויר. בכילה בסוכה. ואע"פ שהישן בכילה בסוכה לא יצא ידי חובתו, כדאיתא בפרקא קמא. משום בקי. זבובים ויתושים. סרחא דגרגשתא. קרקע לבנה, שהיו טחין בה קרקעית הסוכה. מצטער. שהסוכה מצערתו. ועייל לכלה. ונכנס לדרשה. בבקר כשהולכין לבית המדרש, ודואג שמא ימשכו השמועות וטועם מלא פיו ושותה, וזהו כביצה. לפי שאין קבע לשינה. כל שינה שינת קבע היא, דבשינה כל שהו סגי ליה לאיניש. ירושלמי [פ"ב ה"ה] חברא אמרי שכן אדם ישן ארעי ודיו.
כתב הר"ז ז"ל, הלין מתנייתא דישן אדם בתפליו וגמרא דעלייהו עד סוף פיסקא לא כתבם הרב אלפסי ז"ל במקום הזה ולא בהלכות תפלין, וכולן הלכות גדולות הם. נקטינן מינייהו דהיכא דנקיט להו לתפלין בידיה לא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת ארעי. והיכא דמנחי ארישיה ישן שינת ארעי אבל לא שינת קבע. והיכא דפריס סודרא עלייהו ישן בין שינת קבע בין שינת ארעי וכמה שינת ארעי כדי הילוך מאה אמה. ואין צריך להניח ראשו בין ברכיו, דעל [רבא] דהוא בתרא סמכינן דלית ליה הנך אוקימתא דקמאי, דאוקמה במוסר שנתו לאחר ובמניח ראשו בין ברכיו. והנכנס ביום לישן שינת ארעי רצה חולץ רצה מניח, בלילה חולץ ואינו מניח. והילדים אם נשותיהן עמהם חולצין לעולם בין ביום בין בלילה, ובעל קרי מותר להניח תפלין. ואם שכח ושימש מטתו בהם אינו אוחז לא ברצועה ולא בקציצה עד שיטול ידיו ויטלם מפני שהידים עסקניות הם. וראיתי לחכם מחכמי הדור, שכתב דלא סמכינן על כל הני מתנייתא, אלא אדרבי ינאי סמכינן דאמר תפלין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים, וכדפרישו אביי ורבא שלא יפיח בהם ולא יישן בהם, וכל שינה במשמע בין ארעי בין קבע. ולא נאמרו דברים הללו אלא לסייע דברי הרב אלפסי ז"ל במה שהשמיט הלכות אלו. ואילו היו נותנין טעם בכל מה שהשמיט מלכתוב כמו שנותנין בזה היינו שומעין להם. וכתב הראב"ד ז"ל, אני הוא החכם מחכמי הדור שכתב דאדר' ינאי סמכינן שאין ישינין בהם כלל, ויפה כתב אלא שלא פירש כל צרכו. והטעם לפי שאין אנו יודעין לשער כדי הילוך מאה אמה, והילכך אין ישינין בהן כלל כשהן בראשו וכל שכן כשהן בידו. אבל כד פריס סודרא עלייהו ומנחי בצדו מותר לישן כל שינה, כדאיתא בברכות [כ"ד ע"א] מניחן בין כר לכסת שלא כנגד ראשו, ולא חיישינן שמא מתוך שנתו יניח ראשו עליהם. ודבר זה כבר הזכירו הרב בברכות ואין צריך לאלו הברייתות. והרב ר' אברהם אב בית דין ז"ל כתב נמי דהכי דיקא דאדר' ינאי סמכינן ממאי דכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות תפלין שהביא הברייתא השנויה כאן דלא יאחוז אדם תפלין ויישן בהם לא שינת קבע ולא שינת ארעי ואייתי בתרה סמוך לה הא מילתא דר' ינאי כדפרישו לה אביי ורבא.
<h2>דף כז.</h2>
מתניתין. ארבע עשרה וכו'. ופירשו בגמרא טעמו של ר' אליעזר משום דכתיב תשבו כעין תדורו מה דירה אחת ביום ואחת בלילה אף סוכה אחת ביום ואחת בלילה. אין לדבר קצבה. מה דירה אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל אף סוכה אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל. וקשיא ליה לרב ר' זרחיה ז"ל, הא תינח חולו של מועד שמותר בתענית, כגון היסח הדעת מאכילה מחמת עסקים אחרים, לא תענית של צער ולא של אבל. אלא יום טוב מאי איכא למימר. והא אמרינן במסכת ברכות בפרק שלשה שאכלו [מ"ט ע"ב] בראש חדש דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל ובשבתות וימים טובים לא סגיא דלא אכיל. וניחא ליה דשאני יום טוב של סוכה משאר ימים טובים, דהא אקשיה רחמנא לדירה דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל. וכשם שהיה רבי אליעזר משנה בו להחמיר כך חכמים משנים בו להקל. חוץ מלילי יום טוב הראשון של חג. שהוא חובה כדיליף לקמן. וצריך עיון האי סוכה דלילה הראשון אי סגי בכזית דומיא דחג המצות, או דילמא לא סגי בבציר מכביצה, דהאי שיעורא דבעינן סוכה, וכדחזינן בהשלמה דרבי אליעזר דבעי מידי דבעי סוכה, כדמוכח ביומא [ע"ט ע"ב], לאפוקי פירי דלא בעו סוכה. והכא נמי כיון דכזית לא בעי סוכה, כאילו לא אכל בסוכה כלל דמי עד דאכיל כביצה. והרב ר' משה ז"ל כתב [הלכ' סוכה פ"ו ה"ז] דבכזית סגי ליה. מי שלא אכל בליל יום טוב וכו'. בגמרא פריך והא אמר ר' אליעזר ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, מאי איריא ליל יום טוב ראשון, הלא אף בשאר הימים חייב לאכול בסוכה לדעת ר' אליעזר. ושנינן חזר בו רבי אליעזר והודה לדברי חכמים שאין חובת אכילת סוכה אלא ביום טוב ראשון.
<h2>דף כז:</h2>
גמרא. אין יוצאין מסוכה לסוכה. משום בזיון של ראשונה. ואין עושין סוכה בחולו של מועד. בגמרא מפרש טעמא דסוכה לשבעה בעינן. אבל יוצא אדם ידי חובתו בסוכתו של חבירו. בסוכה שאולה מוקמינן לה בגמרא אבל לא בסוכה גזולה. ופירש רש"י ז"ל [לקמן ל"א ע"א ד"ה אבל] היכי דמי סוכה גזולה שפסולה, כגון שגזל סוכה העשויה בראש העגלה ובראש הספינה, שאין לה דין קרקע. והא דתניא סוכה גזולה רבי אליעזר פוסל וחכמים מכשירין אוקימנא בתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו, דקרקע אינה נגזלת והרי היא שאולה שאדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו. ואם גזל עצים וסכך בהם אין לו אלא דמי עצים בלבד. והרב ר' יצחק אבן גיאת ז"ל פירש, הא דאמרינן הכא גזולה לא, הני מילי לכתחלה, אבל דיעבד כשירה. ולי הכותב נראה לפרש דכי אמרינן הכא סוכה גזולה לא, אפילו דיעבד לא יצא. ומיירי כגון שגזל עצים וסכך בהם, ולא רצה לפרוע הדמים. וההיא איתתא [ל"א ע"א] דאתאי לקמיה דרב נחמן וכו' רוצים היו ליתן לה המעות, ומשום הכי אכשרה רב נחמן משום דאין לו אלא דמי עצים בלבד.
<h2>דף כח.</h2>
מתניתין. מי שהיה ראשו ורובו וכו'. גמרא. דיקא נמי דקתני מי שהיה. דאם איתא דבסוכה קטנה פליגי, מחזקת ואינה מחזקת מיבעי ליה. ואסיקנא דבתרתי פליגי, דאם איתא דבסוכה גדולה לחודה פליגי, יצא ולא יצא מיבעי ליה. וכבר כתבנו בענין הזה בפרק ראשון. מתניתין, מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן. בגמרא פרכינן מעשה לסתור. ושנינן חסורי מיחסרא והכי קתני ושמאי מחמיר ומעשה נמי וילדה וכו'.
<h2>דף כח:</h2>
גמרא. אמרי דבי רבי ינאי וכו'. ר' ינאי וריש לקיש לא פליגי אהדדי אלא מר פריש לה הכי ומר פריש לה הכי. ובגמרא פריך גדולים נמי קרו. ומשני לא קשיא הא דקרי ושתיק והא דקרי ולא שתיק. פירוש דקרי ושתיק שאינו שונה לקרות עד שתבוא אליו. מתניתין כל שבעת הימים וכו'. גמרא. אבל לעיוני בסברא לבר ממטללתא. וכן כתב הרב ר' משה ז"ל [פ"ו ה"ט]. והרב ר' יצחק אבן גיאת ז"ל כתב, מקרא ומשנה ועיוני בסברא דצריך קבע בסוכה, אבל לארהוטי לישנא דגמרא חוץ לסוכה. ונראין דבריו.
<h2>דף כט.</h2>
ומאני משתא במטללתא מאני מיכלא בר ממטללתא. כגון קערות משום דמאיסי. ומסתברא דרך בני אדם לשתות פעמים רבות אחר אכילה ועומדין עמו בבית כל היום ואין דרך לאכול מאכליהן חוץ לבית. ובעינן תשבו כעין תדורו. ורבינו יעקב ז"ל [ספר הישר סימן שס"ז] [פירש] מאני מיכלא, קדרות ואגנים דלישה, וטעמא משום דבעינן תשבו כעין תדורו, [ואלה אין] דרך להיות בבית דירה. וכן פירש בעל הלכות גדולות ז"ל מאני מיכלא דמשהו בהו [חמירא] ואגני דליישי בהו. אבל מאני משתיא כגון כוסות במטללתא, והוא הדין לקערות ושפודין, שאין צריך להוציאן. בסוכה קטנה. שרגא לבר ממטללתא, משום דממעט ליה לשיעורא דסוכה. פיס' ירדו גשמים וכו'. גמרא. מקפה. רוטב של גריסין, שהיא ממהרת להתקלקל. ירושלמי [פ"ב ה"י], לא סוף דבר שתסרח אלא כדי שתסרח. לא סוף דבר גריסין אלא מקפה של כל דבר. תנא כשם שמפנין מפני הגשם כך מפנין מפני השרב ומפני היתושין. היה אוכל בסוכה וירדו גשמים וכו'. אית דדייקי מדנקט היה אוכל וירדו גשמים, ולא נקט ירדו גשמים אין מטריחין אותו להמתין. אלמא יש לו להמתין אם נראה לו שיפסיקו הגשמים בקרוב. וי"ל דאדרבה רבותא קמ"ל לא מיבעיא כ"ז שלא פסקו שאין עליו חובת סוכה כלל, אלא אפילו פסקו, אם ירד והתחיל לאכול דבר, יגמור. אין מטריחין אותו לעלות עד שיאור משיעלה עמוד השחר. ואי לא תנא משיעלה עמוד השחר, הוה אמינא עד שיאור, עד שיאור המזרח. קמ"ל משיעלה עמוד השחר דהוי קודם לכן. ומשמע הא אם עלה [עמוד] השחר מטריחין אותו לעלות אפילו לא האיר המזרח. נוסחא אחרינא אין מטריחין אותו לעלות עד שיעור משיעלה עמוד השחר. דאם ניעור קודם שיעלה עמוד השחר אין מטריחין אותו לעלות. ואם עלה עמוד השחר ולא ניעור אין מטריחין אותו. מידי דהוי אאוכל בסוכה וירדו גשמים וירד, דאין מטריחין אותו עד שיגמור סעודתו. פיס'. משלו משל וכו'. גמרא. מי שפך למי. שיש לפרש המשל, שהעבד הוא ששפך להרב, ומשל למה הדבר דומה דקא אמרינן לאו אירידת גשמים קאי, אלא איציאת סוכה. ופירוש המשל כן הוא, כמו שהעבד בשעה שהוא מוזג לפני רבו אירע בו אונס בעבודת מזיגתו ושפך לרבו היין על פניו, כך זה בעבודת מצותו ביזה את רבו מתוך אונס גשמים [והניח] הסוכה בתוך אכילתו ויוצא. ומשום דאיכא לפרושי הכי ואיכא לפרושי הכי כדפרשינן בגמרא איבעיא לן מי שפך למי.
<h2>דף כט:</h2>
כתב הרב בעל המאור ז"ל, ואפילו למאן דפסיל גזול כל שבעה, אם נטל אדם לולב חבירו בעל כרחו כדי לצאת בו ולא נתכוין לגוזלו אלא להחזירו מיד לאחר שיצא בו, יוצא בו ביום טוב שני, דשואל שלא מדעת כי האי גונא דאינו נוטלו אלא לצאת לא הוי גזלן. ולא הוי נמי חייב באונסין דשואל. דלא דמי לשואל דעלמא דיש לו הנאת ממון ע"כ. ...והרב ר' זרחיה ז"ל כתב, לא חזי לן למיסמך על הא דר' יוחנן משום דר' שמעון בן יוחאי, דשמעת מינה דייאוש כדי קני, ואשכחן ליה לר' יוחנן גופיה דלא אמר הכי. דקאמר בב"ק פרק מרובה [ס"ח ע"ב], חיוביה דגנב בין לפני ייאוש בין לאחר ייאוש. ומשמיה דר' שמעון הוא דקאמר ליה הכי, וליה לא סבירא ליה. והרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל כתב, אומר אני דדין מצוה הבאה בעבירה הילכתא היא הכא בענין לולב הגזול, דמטעם זה מיפסל ביום טוב שני. דאע"ג דלא קיימא לן כר' שמעון בן יוחאי לענין יאוש, מכל מקום לענין מצוה הבאה בעבירה קיימא לן כוותיה, ויאוש ושינוי רשות לר' יוחנן כיאוש כדי לר' שמעון בן יוחאי. וכי היכי דיאוש כדי איכא משום מצוה הבאה בעבירה לר' שמעון, כדקאמר אף גזול דלית תקנתא, כלומר דאפילו לאחר יאוש אע"ג דקני ליה לגזילה לית ליה תקנתא לענין קרבן ומצוה אחריתי כגון לולב וכיוצא בו, משום דאית בהו משום מצוה הבאה בעבירה, הה"נ לר' יוחנן ביאוש ושנוי רשות איכא משום מצוה הבאה בעבירה, ואפילו לאחר יאוש ושנוי השם אע"פ שאינו חוזר לברייתו, אע"ג דקני ליה בהכי, מכל מקום איכא משום מצוה הבאה בעבירה. אם שנוי השם אינו בו קודם שיקדישנו לשם דהיינו קודם שיברך עליו ברכת הלולב, או קודם שיתקננו לאותה מצוה כגון קודם שיאגוד אותו לשום מצות לולב, דהיינו אגודתו עם ההדס והערבה. אע"ג דקיימא לן דלולב אין צריך אגד, מכל מקום כיון שבאותה שעה הוא אוגדו ומתקנו למצוה, נראה שאותה שעה הוא הקדישו למצותו. וכן אסיקנא בפרק הגוזל בתרא [ב"ק קי"ד ע"א] דהא דאמרינן הגנב והגזלן והאנס הקדשן הקדש ותרומתן תרומה ומעשרותם מעשר משום דאיכא יאוש ושינוי השם, דמעיקרא חולין והשתא הקדש, מעיקרא טבלא והשתא תרומה וקני בהכי. דוקא בקדשי דמים מדרבנן, אבל קדשי מזבח לא הוי מקובל מן התורה, שהרי בשעה שהוא מקדישה ונותנה לגבוה דבדין אינה שלו, דהא ליכא ביה בההיא שעתא שינוי שם עד שיקדישנה, ולא קודם שיקדישנה וכמאן דליכא ביה כי אם יאוש בלחוד דמי, הילכך הוי ליה מצוה הבאה בעבירה. וכדחזינן גזול דומיא דפסח דלית ליה תקנתא ביאוש, וכן בלולב וכן בכל דבר מצוה. וכי תימא גבי לולב דאינו קדושת ה[גוף, תצא] מידי איסור מצוה הבאה בעבירה ביאוש ושינוי השם, אפי' בא אותו שינוי השם בשעת הקדש דהיינו בשעת אגודתו למצוה, כדאמרינן [ל' ע"ב] גבי הנהו אוונכרי וניקניה בשינוי השם ותיכשר אותו הדס לשום מצות לולב ולא ליהוי עליה איסור משום מצוה הבאה בעבירה. וי"ל דלא דמי מצוה הבאה בעבירה דגבי הנהו אוונכרי למצוה הבאה בעבירה דמשנתנו. דמן הדין קנו הנהו אוונכרי לאותו הדס ולא צריך שינוי רשות, וכי בעי שינוי רשות לפנים משורת הדין הוא משום חיבוב מצוה. דהא לא ידעי הנהו אוונכרי אי גזלה גוי לאותו קרקע שלוקחין ממנו הדס, אלא חששא בעלמא הוא דחיישינן משום חיבוב מצוה דקאמרינן סתם גוים גזלני ארעתא נינהו, אבל אנן לא ידעינן בודאי. אבל גבי משנתנו ידעינן דגזול הוא בודאי, הילכך לא מהני לן מידי כי הוי שינוי רשות מידא דידהו לידא דידן או שינוי השם, וכן נמי שינוי מעשה לא מהני לן ולא מידי להוציאו מיד עבירה, דהא אמרינן עלה דההיא וליקנינהו בשינוי מעשה דהיינו כי אגדו להדס בלולב, דלגבי הנהו אוונכרי הוא דמהני שינוי מעשה, אבל לגבי משנתנו לא מהני מידי להוציאו מיד עבירה. כך נראה. ומיהו הרב ז"ל כתב בחיבור הלכות לולב, דהיכא דגזל את הלולב ושיפהו מוציאו מידי עבירה כיון דאיכא שינוי מעשה. וזה לשונו, והא דאמרינן גזול פסול, גרסינן עלה בירושלמי מה פליגין בשגזלו משופה אבל גזלו ושיפהו דמים הוא דחייב לו. מיתחזי לן אפלוגתא דשמואל ור' יוחנן קאי דפליגי בגזול ביום שני, וקתני דהיכא דגזלו ושיפהו כשר משום דקנייה בשנוי, ואין לו אלא דמים, ואין כאן משום מצוה הבאה בעבירה. ואע"ג דאיכא מאן דאמר בעלמא יאוש כדי קני, אפילו הכי לענין מצוה אי נמי לענין קרבן פסול משום מצוה הבאה בעבירה. התם הוא דאיתה לגזילה בעינה, הכא כיון דאישתני אישתני, עד כאן. ומה שכתב הרב ר' זרחיה ז"ל דמההיא דאמרינן דאם גזל עצים וסיכך בהם דברי הכל אין לו אלא דמי עצים בלבד שמעינן מינה דלא סבירא [לן כרבי שמעון] בן יוחאי דפסל לולב הגזול משום מצוה הבאה בעבירה. שאם היה כן אפי' סוכה תיפסל בגוזל עצים וסיכך בהם, שאף היא מצוה הבאה בעבירה. יש לי תשובה על זה, דלא דמי, משום דהכא גבי עצי סוכה אינו נהנה מגופייהו אלא מצל דידהו הוא דקא מתהני, דעביד מצוה בצל דידהו. ולהכי אמרינן בהו אין לו אלא דמי עצים בלבד. אבל לולב כיון דיוצא בגוף הלולב בנטילתו, אינו יוצא ידי חובת לולב אע"ג דיהיב ליה דמי הלולב, כיון דבא לידו מתחלה בתורת גזילה, כל זמן דלא מפייס מריה באותן דמים. ויש מי שאומר דכי היכי דאמרינן בגזל עצים וסיכך בהם אין לו אלא דמי עצים, הה"נ בלולב. וכיון שכן לא קשיא תו הא דגזל עצים דאמרינן דסגי בנתינת דמים ולא הוי ביה משום מצוה הבאה בעבירה. דטעמא הוא כיון דרוצה לתת דמים הרי הוא כמי שנתן. אבל גבי לולב הגזול דפסלינן ליה משום מצוה הבאה בעבירה, כשהוא אינו רוצה לתת דמים הוא דקאמרינן הכי. אבל אם רצה לתת דמים יוצא בו באותו לולב, כמו בגזל עצים וסיכך בהם0...
<h2>דף לג:</h2>
קשירה דתיתסר ביום טוב. אבל אי הוה סבירא ליה דלולב צריך אגד לא הוה סגי לן אלא באגד מעליא והוה [אסיר] למיעבדיה ביום טוב.
מתניתין. ערבה גזולה [ויבשה פסולה]. והא דתני גבי ערבה כמושה, ולא קתני גבי [הדס, ואע"ג ד]התם נמי כמוש כשר, מדקתני יבש פסול מכלל דכמוש כשר. הכא איצטריך כמושה כשרה סד"א כיון דכתיב ערבי נחל [כמושה לא] קמ"ל. והאי דלא תני נשרו בהדס, כיון דכתיב עבות לא איצטריך, דהא בעבות תליא מילתא. ושל בעל. שדה הבעל.
<h2>דף לד.</h2>
קנה שלה. עץ שלה. ופיה חלק. חודו של עלה חלק. ופיה דומה למגל כשר בחילפא גילי. ערבה שפיה דומה למגל, שעקומה כמגל, אבל פיה חלק. והכא דאמר בצפצפה דומה למגל ופסול, דפיו שלו קשה ליד כמגל זה שיש לו שינים. אבל רש"י ז"ל פירש כי תניא ההיא בחלפי גילי דמין [ערבה כשרה היא] ופיה דומה למגל, שהפגימות נוטות לצד אחד כלפי בית יד שלה ויש לה עוקץ אחד כשרה. פיה חלק ודומה למסר שקורין שירא ויש [להם שני עוק]צין, ולא משכחינן לה בשום ערבה כשרה.
<h2>דף לד:</h2>
מתניתין שלשה הדסים ושתי ערבות. אע"ג דפליג ר' עקיבא אדרבי ישמעאל, הילכתא כרבי ישמעאל כיון דקאי ר' טרפון בהא כוותיה. ושלשה הדסים. מפרש בגמרא משום דכתיב ענף עץ עבות, ענף [אחד] עץ אחד עבות חד. ערבי שתים. ושלשה הדסים ושתי ערבות דקאמר ר' ישמעאל, לומר שאין פוחתין מהן, אבל אם רצה להוסיף מוסיף. [ואפי]לו להוסיף בהדס שאינו עבות מוסיף. אבל בעל ההלכות ז"ל אמר הדס שוטה אפילו בהדי אסא אחרינא פסול. ולא דייק לן, כיון דמינא [הדס] הוא כשר, וליכא משום בל תוסיף, דהא עיקרא דדיקלא פסול הוא ולמ"ד לולב צריך אגד אי אגיד ליה בעיקרא דדיקלא לאו בל תוסיף הוא, הכא נמי לא שנא. ורב פלטוי ורב נטרונאי והרב ר' יצחק אבן גיאת ז"ל אית להו [האי] סברא. [ואנן] דקיימא לן לולב א"צ אגד אי מייתי מינא אחרינא לאו תוספת הוא לעבור [כדאיתא בסנה]דרין [פ"ח ע"ב]. מיהו לכתחילה אין מוסיפין, כדתניא [ל"א ע"א, ע"ב] ארבעת מינין שבלולב כשם שאין [פוחתין מהן] כך אין מוסיפין עליהן, פשיטא מהו דתימא הואיל ואין לולב צריך [אגד האי] לחודיה קאי והאי לחודיה קאי קמ"ל. ואם רצה להוסיף בין בהדס בין בערבה כשר. וכן [המנה]ג, ויש שמוסיפין עד שבעים, כנגד שבעים פרים. ויש שמוסיפים ס"ט כמנין הדס. הכל לנאותה כדתניא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות. והרב משה ז"ל כתב [פ"ז ה"ז] אם רצה להוסיף בהדס מוסיף, אבל שאר מינין אין מוסיף ואין גורע [ואם הוסיף או] גרע פסול. אפילו שנים קטומים ואחד שאינו קטום. אשלשה [הדסים] קאי. גמרא. יכול יאגדם כולם בבת אחת. האתרוג עם שאר [המינים]. וכי נאמר וכפת. אילו נאמר פרי עץ הדר וכפת הוה אמינא אתרוג בהדי לולב, השתא דכתיב כפת משמע אתרוג לחודיה ושאר [מינין לחודייהו]. ומנין שמעכבין זה את זה. כלומר שצריכין שיהו כולן מצויין ברשותו [ואם] אין כולן ברשותו מנין שאין לו ליטול זה בלא זה. ת"ל ולקחתם שתהא [לקיחה תמה]. אבל אם יש לו והם מצויין כולן ברשותו אין מעכבין זה את זה [ויכול ליטול] זה בלא זה, כדאיתא התם במנחות [כ"ז ע"א]. וכן הביא בכאן הגאון ר' יצחק ז"ל. [לשון הרי"ף] אין מוסיפין עליהן. בגמרא שיילינן [לעיל ל"א ע"ב] פשיטא, ומהדרינן מהו דתימא כיון דקיימא לן לולב א"צ אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וכי מייתי מינא אחרינא אינו עובר משום בל תוסיף קמ"ל. דלכתחילה אין מוסיפין מין אחר שלא לצורך. אבל לצורך הלולב, כגון חוט או משיחה לאגוד בו לנאותו [מותר] לו לכתחילה כדלקמן. ומהנהו מיני דלולב יכול להוסיף כל כמה דבעי אפילו לכתחילה. וצ"ע מה שכתב הרב ר' משה ז"ל בפרק ז', ואם הוסיף מין אחר או גרע פסול. ואמאי פסול בתוספת מין אחר כיון דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, כדפרישית. לא יביא לא פריש ולא רמון. בגמרא [לעיל שם] נמי שיילינן פשיטא, ומהדרינן מהו דתימא היכא דליכא אתרוג לייתי כי היכי דלא לשתכח תורת אתרוג, קמ"ל, דאם כן נפקא [מינה חורבא זימנין דאיכא דאתא למיסרך]. [חבל על דאבדין ולא משתכחין].
[רמב"ן, עיינתי בסדר משנה זו ומצאתי שהיא מתפרשת תחלתה מסופא, שהרי שנינו ברישא, עלתה חזזית על רובו פסול והדרא סיפא וקתני] עלתה חזזית על מיעוטו כשר. שנו נקב וחסר כל שהוא פסול וחזרו ושנו נקב ולא חסר כשר, סופא של משנה דוקיא דרישא היא. מעתה לפי הדרך (ו)הטוב והישר, גם כן נטלה פטמתו דקתני רישא פסול ונטל עוקצו (פסול) דקתני [לה] סופא כשר כך הם מתפרשים, שהפטמת הוא העץ שהאתרוג תלוי בו באילן, ושנו ברישא שאם ניטלה פטמתו של עץ שהוא כמין דד עגול בעיקרו של עץ פסול ופירשו בסופא הא אם נטל היוצא שהוא עוקצו כשר. וראיה לדבר, שלא תמצא בכל מה שמנו חכמים בארבעת מינין שבלולב ש[י]אמרו דבר זה כשר בלולב וזה כשר באתרוג, אלא אם כן שנו בו פסול באותו הדבר עצמו, כדרך ששנינו [ל"ג ע"ב] בערבה יבשה פסולה הא כמושה כשרה, נפרצו העלין דהיינו כולן או רובן פסולה, הא נשרו מקצת עליה כלומר מעוטה כשרה. צפצפה פסולה שאינה ערבי נחל אלא גדלה בין ההרים, הא ערבה של בעל כשרה. וכן אמרו כושי כשר משום דומה לכושי פסול. חירות פסול דומה לחרות כשר. כולן על דרך זו במשנה ובגמרא. וכן משנה זו כך היא שנויה, עלתה חזזית על רובו פסול, הא על מיעוטו כשר. שנינו ניטלה פטמתו פסול הא עוקצו כשר, ניקב וחסר כל שהוא פסול, הא נקב ולא חסר כשר. [כולה] מדוק[י]א ברישא נפקא כל סופא ופרשוה ברישא קמ"ל. ולימד על עוקץ היוצא [שאפילו ניטל כולו כשר] שאינו בכלל פיטמת לפסול, ועל סדורן דברישא הם שנויין בסיפא. וכי למה ה[ז]כירו חכמים נטל עוקצו כשר, והלא כל מה שאתה אומר באתרוג ובכל ארבעת מינין כשר חוץ ממה שמנו חכמים לפסול, דהא לא קתני בלולב אלו פוסלין ואלו כשרין כדרך ששנו בטרפות [חולין מ"ב ע"א, נ"ד ע"א] ואף לשם לצורך נשנית, אלא כלפי ששנו ניטלה פיטמתה פסול שהוא נטילת העץ שתלוי בו מעקרו חזרו ופרשו הא אם נטל העוקץ שהוא היוצא כשר. והיינו דתני ר' יצחק נטלה (פטמתו) [בוכנתו, [ל"ה ע"ב] לומר שאין היא בכלל פיטמתו לפסול, אלא הנכנס ממנה בתוך האתרוג כבוכנא באסיתא, אבל הבולט מן הפטמת לחוץ בכלל עוקץ הוא. אי נמי] לפרש שהפטמת השנויה במשנה אינה אותה שבראשו שהיא שושנתו אלא הפטמת שבעיקר עוקצו היא, שהיא נכנסת לו כבכנא באסיתא, ועגולה בראש הדד שנקראה פטמת ועשויה כמותו, ועוקצו הוא היוצא. וכן מצינו ענין פטמת ועוקץ שוים לגבי אשה, דתנן [נדה מ"ז ע"א] איזהו סימנא בן עזאי או[מר משתשחיר הפיטמת ר' יוסי אומר] כדי שיהא נותן ידו על העוקץ והוא שוקע ושוהא לחזור. בכאן נמי פטמת בסופו של עוקץ הוא שהעוקץ הוא חודו של דד שהתינוק יונק ופטמת הוא בשר מתעגל סביבות העוקץ בסופו. וזו דרך ישרה ומתחוורת במשנה זו. וזהו שאמרו בירושלמי [פ"ג ה"ו] תמן אמרי שושנתו ר' יצחק חקולא אמ[ר] פיקא [כאן וכאן דברי ר' יצחק אחד הם, שהבוכנא הזו קרויה בירושלמי פיקא] לפי שהוא עשוי כפיקא והוא פי [הכוש] שהנשים טוות בו. ואם כדברי רבינו אלפסי ז"ל דניטלה פיטמתו שהיא השושנה שהוא פסול אחד הוא, שהוא בחוטמו של אתרוג, וניטלה בוכנתו דתני ר' יצחק בן אלעזר פסול אחר הוא, והוא במקום אחר בסוף האתרוג בעץ שתלוי בו א"כ היה לנו לומר בגמר' תני ר' יצחק בן אלעזר ניטלה בוכנתו פסול, אלא מדלא מדכרי בגמרא בנטלה בוכנתו לא אכשר ולא פסול, שמע מינה שלא באו אלא לפרש אחד מן השנויין במשנה. ויש לדחות ולתרץ שרצו בגמרא לומר דר' יצחק בן אלעזר תני במתניתיה ניטלה בוכנתו עם הפסולין ששנויין במשנתנו. וכדעת זו כתבו רב האיי ורב חננאל ז"ל בפי' פיטמתו ובוכנתו, והם ז"ל אמרו דפיקא המוזכר בירושלמי הוא המקום העגול שבולט ויוצא מחוטמו של אתרוג והוא מקום שושנה. ושתי תשובות בדבר, אם כן מי שאומר שושנתו הוא הפרח עצמו, והפרח אינו נקרא פטמת אלא נץ שמו כדתנן [עוקצין פ"ב מ"ג] הפטמא של רמון מצטרף והנץ שלו אינו מצטרף ולא עלה על דעת מעולם שיפסל אתרוג בשביל הנץ, לפי שהוא נושר מעצמו ואינו מגופו של אתרוג ואין הפרח נמצא באתרוגים אלא בקטנן ולא בשעת גמר פרי, וכל שכן בתלוש אינו בהן, אלא ודאי מי שאמר שושנתו הוא הדד היוצא בחוטמו כמן עץ והיא שושנה שלו, כדכתיב [מלכים-א ז', כ"ו] פרח שושן. אם כן הפיקא בסופו של אתרוג הוא. ועוד, כיון שמצינו בשתי הגמרות דר' יצחק מפרש משנה זו, הדברים מוכיחים דכאן וכאן דבר אחד אמרו, ומה שאמ[ר] ר' יצחק כאן בוכנתו הוא מה שאמ[ר] שם פיקה. אבל מה שפירשנו למעלה מתישב יפה בסדור המשנה ובלשון שתי הגמרות. עד כאן.
מתני'. שיעור אתרוג קטן וכו'. אמר מר רבנו האיי ז"ל, הכי תנן ובגדול כדי שיאחז "שניהם" בידו אחת דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אפילו בשתי ידיו, דסבר ר' יהודה שיהא הלולב והאתרוג כשיעור שיהו שניהם ניטלין בידו אחת, ובתלמוד ארץ ישראל נמצא סיוע לפי' הזה דכתב התם [פ"ג ה"ז] ואילו הוה וכפת תמרים יאות, לית כתיב אלא כפות תמרים, אפילו זה בידו אחת וזה בידו אחת.
<h2>דף לה:</h2>
ובחוטמו אפילו בכל שהוא פסול, בעובי גבהו שמשפע משם ויורד לצד ראשו אפילו כל שהוא, שנראה שם לעינים יותר משאר מקומות, שבאותו עובי אדם נותן עיניו. ירושלמי [פ"ג ה"ו] תמן אמרין רובו מצד אחד חוטמו כרובו פסול. וכתב הרב ר' יצחק אבן גיאת ז"ל אלמא רובו ומיעוטו מצד אחד ולא מכל צדדיו. וכתב הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל אם נולדו שאר פסליות בחוטמו (שהם) של אתרוג, כגון יבש משהו, וכגון כתם לבן או כושי בחוטמו שהם מראות הפסולות בו, וכגון נסדק מחוטמו משהו פסול דומיא דחזזית.
האי אתרוג דאגליד וכו'. ונקלף מחמת לקות. והאי נקלף דקאמרינן דוקא הקליפה בלבד, אבל אם נטל עמה מן הלבן כלום חסר הוא ופסול. לא קשיא הא בכולה הא במקצתה, במקצתה כשרה דהדרא ובריא בכולה פסול דלא הדרא בריא. ואית דמפרשי בכולה כשרה במקצתה פסולה מפני שהוא מנומר.
<h2>דף לו.</h2>
תני (עלה) עולא בר חיננא נקב מפולש במשהו נקב שאינו מפולש בכאיסר. פרש"י ז"ל אניקב ולא חסר כל שהוא קאי, ואי נקב מפולש משני צדדין כגון שנעץ בו מחט אע"פ שלא חסר כל שהוא פסול. אבל דעת הרב אלפסי ז"ל נראה דאניקב וחסר כל שהוא קאי, דאקדמה להאי דעולא לפסקא דעלתה חזזית על מיעוטו, ואי דעת הרב ז"ל דאניקב ולא חסר כל שהוא קאי, הוה ליה למכתב האי דעולא בתר עלתה חזזית על מיעוטו, אלא נראה דאחסר כל שהוא קאי, ואי נקב נקב מפולש וחסר כל שהוא פסול, נקב שאינו מפולש חסר כאיסר פסול לא חסר כאיסר כשר, ונקב מפולש במחט ולא חסר כל שהוא כשר, כדקתני סיפא. מיהו סוגיא דגמרא אינה מכרעת כלום אי קאי אחסר אי לא חסר.
אתרוג תפוח. ואוקימנא בגמרא תפוח סרוח אידי ואידי מבחוץ הוא, דהא דאיתפח ואחר כך אסרח והא דאסרח ואחר כך אתפח, אבל תפוח מבחוץ (וסרוח) [ואינו סרוח] מבפנים כשר הוא. ובתשובה, תפוח סרוח קרובין זה לזה כשמבקש [להיות תופחת מתפחת ואח"כ נ]סרחת ונעשית לה ריח רע, והיינו דקאמ' לא קשיא הא דתפח ולא אסרח הא דאסרח ולא תפח וזו הנוס[חא עיקר]. כבוש, בחומץ או בחרדל. שלוק, מבושל ביותר באור [ברותחין. ככדור, העשוי כמין כד]ור עגול. התיום שנים (שבודקן) [שדובקן] יחד... וי"א תיום כשר. הבוסר, באתרוג גדול [כביצה ולא דומה ל]שיעור אתרוג קטן כדלקמן, אלא שדומה מראהו לבוסר שהוא קטן, מיהו אינו ירוק ככרתי שהוא פסול. [גדלו בדפוס ועביד] דפי דפי כמין קרשים כעין גלגל של רחים של מים. ואשמעינן רבא דהוא נמי ברייתו.
<h2>דף לו:</h2>
מטבל בה ונפיק, אוכל בה פתו ויוצא בנשאר ידי חובתו. והאי דנקט מטבל, שכל מאכלי[ה]ם על ידי טיבול, כדאמרינן בפסחים השמש טובל בבני מעים ר' יצחק מטבל בירקי. ופרכי[נן] מתני' קשיא לר' חנינא, [לא קשיא כאן] ביום טוב ראשון שלקיחתו מן התורה בעינן לקיחה תמה ור' חנינה ביום טוב שני נפיק ביה אע"פ דלא היה שלם. ונראה כיון דקיימא כר' חנינא דמטבל ביה ונפיק, אע"ג דסבירא לן לכולי יומא אתקצאי, דוקא לברכה הוא דאקציה, הלכך כל זמן שישאר מן האתרוג כדי לברך בו יכול לאכול ממנו כל ששה. והרב ר' אברהם ז"ל פירש, דמיירי כגון שהיו לו שני אתרוגים ביום הראשון, והאחד הקצה למצוותו כל שבעה, והשני היה מטבל בו ביום ראשון, וכשהגיע יום שני אבד האתרוג המוקצה, ויצא באותו חסר שטבל בו אתמול, מפני שלא נמצא בידו שלם.
מתני' אין אוגדין את הלולב וכו'. גמ' ר' יהודה לטעמיה דקסבר וכו', אבל ר' מאיר סבר לולב אין צריך אגד והאי דאגדינן ליה לנוי בעלמא הוא משום זה אלי ואנוהו, ודבר של נוי אינו מצטרף למין חמישי.
<h2>דף לז.</h2>
שיירו ביה בית יד כי היכי דלא תיהוי חציצה, דכיון דאוגדין את הלולב שלא לצורך הוי אגד חציצה בין יד להושענא (דכתבי) [דנתרי] טרפי דהושענא מיגו דמהדקא והויא חציצה בין לולב להדס וערבה. אמ'[ר] רבא מין במינו אינו חוצץ. משמע מהכא דאי איכא בין מין ומין חציצה מן אחר שלא יהא כדי לנאותו לכולי עלמא הוי אסיר, וכן כתב ר' משה ז"ל [פ"ז הי"א].
<h2>דף לז:</h2>
אי שרית ליה לא אתי למקצייה, שהנאת ההדס הוא הריח ואף במחובר יכול להריח בו, אתרוג דלאכילה עביד וכו'. וכתב הרב ר' זרחיה ז"ל, הא דאמ'[ר] רבא הדס במחובר מותר להריח בו, איכא מאן דקשיא ליה עלה ההיא דגרסינן בעירובין [מ' ע"א] הנהו בני גננא דגזו להו גוים אסא ביומא טבא, ואסיקנא התם בעינן בכדי שיעשו, אלמא אסור היה במחובר להריח, ונראה לי כי בני גננא דרכם היה לבנות אפריון מעצים של הדס להריח לחתן ולכלה ולכל בני חופה וכמו שנהגו בו היום במקצת מקומות, וזה שאסר להם רבא עד כדי שיעשו מפני שלא אפשר להם בזה במחובר, ואע"ג דאמרי' עלה התם שרא להו רבינא לאורוחי לאלתר בנין אפריון הוא המוכלל בלשון אורוחי, ואין הריח בלבד אסור שאף במחובר היה מותר. ויש במקצת נסחאות חלוף בשמעתתא דרבא דגרסי אסור להריח בו, משום קושיא זו. והגיה עליו הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל יש לנו טעם יפה מזה, ומאן דהוה שרי ליה לאורוחי לאלתר היכי שרי למעבד מיניה גננא [ואורוחי לאלתר], אלא ודאי טעמא בטלה הוא דין, ואנן הכי מפרשינן דמחוץ לתחום אייתו לה, ומאן דשרי לאורוחי לאלתר סבר כיון דלא שרינן להו למעבד גננא ריחא לא כלום הוא, דהא אסור מוקצה לית ביה ואסור תחומין נמי לית ביה, ומאן דאסר סבר באיסור תחומין מיהא דגזרינן דילמא משוי ליה שליח לאיתויי ליה בשבת.
לולב בימין ואתרוג בשמאל. כתב הרב ר' יצחק ב"ר יצחק ב"ר אברהם ז"ל דאינו צריך כן אלא למצוה, מיהו אם החליף אינו מעכב לצאת בכך, וכן אם נטל שניהם לולב ואתרוג בידו אחת.
מתני'. בהודו לה' תחלה וסוף. תחלה, הודו לה' שיש בין הללו את ה' כל גוים, (דמן) [למן] המצר. וסוף, הודו לה' שיש סמוך לאלי אתה ואודך. ובאנא ה' הושיעא נא, וכן כשכופלין אותו.
גמ'. כבשי עצרת, דכתי' בהו והניף הכהן אותם. מוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו והמושל בשתים הוא מושל בארבע, והמוליך לצפון ודרום למזרח ולמערב דעת חצוני הוא. ומה שאמרו [ברכות ג' ע"ב] להאריך באחד כדי שתמליכהו למעלה ומטה ולארבע רוחות העולם, אינו אלא במחשבת הלב. וכן מוליך ומביא למי שד' רוחות שלו, במחשבה הוא, שמושל מקצה הארץ ועד קצהו. ומסתברא הולכה והבאה היא הנענוע, דהא אמרינן וכן ללולב, ואין צריך נענוע שדרה ועלין. ובשאלה לרב האיי ז"ל, מצאתי לכמה גאונים כי הנענוע אינו אלא מוליך ומביא, ומשמע מדקאמ' לולב שיש בו שלשה טפחים וכדי לנענע בו כשר ניענוע אחר צריך, דאי הולכה והבאה בלבד אפילו פחות משיעור זה תראה הנענוע. והשיב, מן התלמוד אין הכרע בדבר זה, דקאמר בתנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד, ואמר רבא וכן ללולב [ואין תנופה אלא נענוע, וזה שאמר יראו] ההוצין מתנענעין, לא כן, אלא כך ראינו לזקנים ולגדולים שמוליך ראשו לפניו זנבו לאחוריו. ירושלמי [פ"ג ה"ח] תני צריך לנענע שלשה פעמים, פי' צריך שינענע הלולב בהולכה והבאה. ר' זעירא בעי ההולכה נענוע אחד וההבאה נענוע אחד (ודנו) [ודיו] בהולכה אחרת, או דילמא צריך הוא שיוליך לשלשה פעמים ויביא שלשה פעמים, דהולכה והבאה שתיהן פעם אחת מיקרו, ושלשה פעמים דקתני מתניתא קא מיבעיא ליה, מאי שלשה פעמים, אם הכין פעם אחת והכין פעם אחרת או דילמא הכין והכין הכל פעם אחת הם. והסוגיא בגמרא הכי מוכחת כן, דמייתי עלה בסמוך תמן תנינן צריך [לכסכס] שלשה פעמים בכל דבר ודבר, דר' זעירא בעי הכין חד והכין חד או דילמא הכין והכין חד. וזו הבעיא השניה פשוטה היא ומתפרשת בגמרא שלנו במסכת נדה בפרק האשה [ס"ג ע"א], עליה דתנן שבעה סממנין מעבירין על הכתם רוק תפל ומי גריסין וכו', וצריך לכסכס שלשה פעמים בכל אחד ואחד. ובעי' ר' זעירא אמטויי ואיתויי חד או דילמא אמטויי ואיתויי תרי, תיקו. הנה כאן שהבעיא דר' זעירא אינה אלא בפירוש שלשה פעמים דמתניתין אם ההולכה וההבאה נקרין פעם אחת או שני פעמים הם, וזו מלמדת על חברתה, שאף הבעיא הראשונה של לולב כל ספיקו דר' זירא על שלשה פעמים דקתני במתניתא היתה, אבל פיר'[וש] כל דבר ודבר דקתני, על כל פרק ופרק שמנענעין בו הלולב, בהודו לה' תחלה וסוף ובאנא ה' הושיעא נא, כשם שפירוש כל דבר ודבר [דגבי] כתמים בכל אחד ואחד משבעה הסמנין שמסכסכין בו. וכך פי'[רוש] דברי הגאון ז"ל שהוזכר בהלכות, דצריך לנענע שלשה פעמים בהולכה והבאה, בכל פעם ופעם, מלבד מוליך ומביא מעלה ומוריד. לומר, שחוזר אחר כן ומוליך ומביא שלשה פעמים. וכן דעתו של רב חננאל ז"ל שנענוע של לולב הולכות והבאות אלו האמורות בירושלמי, ורבא דאמ' וכן ללולב, [הצריך עוד למוליך ומביא ומעלה ומוריד פעם אחרת לקיים מצות תנופה ככבשי עצרת].
